עב"ל 10490-10-16 חשיפה לחומרים מסוכנים כאשר היקף החשיפה לא הוכח

 

 

בבית הדין הארצי לעבודה                                                                    עב"ל 10490-10-16
   

 

 

 

מועדים לשמחה מיכאל
המערער
               

נגד –

 
המוסד לביטוח לאומי המשיב

 

לפני: הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה, השופט אילן איטח נציג עובדים, מר רן קידר,        נציג מעסיקים, מר עצמון ליפשיץ

 

 

 

מיני-רציו:

* התקבל ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה, שבו נדחתה תביעת המערער להכיר במחלתו כפגיעה בעבודה על פי עילת המיקרוטראומה. נקבע כי העניין יוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיקבע את התשתית העובדתית על יסוד כלל החומר שבתיק.

* עבודה – תאונת עבודה – מיקרוטראומה

* ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה

* עבודה – ביטוח לאומי – נפגעי עבודה

* עבודה – בית-הדין לעבודה – מינוי מומחים

.

ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, שבו נדחתה תביעת המערער להכיר במחלתו (סרטן מסוג CML) כפגיעה בעבודה על פי עילת המיקרוטראומה.

.

בית הדין הארצי לעבודה (הנשיא י' פליטמן, סגנית הנשיא ו' וירט-ליבנה, השופט א' איטח ונציגי הציבור ר' קידר וע' ליפשיץ) קבע כלהלן:

בהתאם להלכה העקרונית בנוגע למיקרוטראומה, גם במקרה של פגיעות שהם תוצאה של חשיפה לחומרים במסגרת העבודה, נדרש מהנפגע להוכיח תשתית עובדתית "מתאימה". תשתית עובדתית זו כוללת נתונים אודות החשיפה ה"חוזרת ונישנת" לחומרים. נקבע כי אין בחשיפות בודדות בלתי מאותרות בזמן ובמקום המנותקות בזמן זו מזו כדי לעלות כדי תשתית עובדתית "מתאימה". כן נקבע כי על הנפגע להוכיח מהם החומרים להם נחשף ומה מידת החשיפה לאותם חומרים.

בהקשר זה, מתעוררת השאלה כיצד יוכיח עובד את חשיפתו לחומרים החשודים כפוגעים? שאלה זו מתעצמת כאשר מציאות החיים מלמדת כי לרוב מעסיקים אינם מנהלים רישום של זהות החומרים ומידת החשיפה אליהם, בין אם אי הרישום הוא פועל יוצא של הפרת חובת רישום ובין אם העדרה של חובה כאמור. קושי זה לפניו ניצבים תובעים גדול עשרות מונים בהינתן כי לרוב סוג פגיעות כאמור עשוי להיות תולדה של חשיפה מהעבר הרחוק, ואף הרחוק מאוד, ולרוב אף נמשך על פני שנים לא מעטות. האם הקושי הראייתי גוזר, בהכרח ותמיד, את דחיית התביעה?

מדובר בתוצאה שאין הדעת סובלתה. על רקע זה נקבע כי כאשר קיימת תשתית עובדתית לחשיפה לחומרים מזיקים "ורק היקף החשיפה אינו ברור לחלוטין" "ניתן לבחון את קיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה לליקוי גם באמצעות חוות דעתו של המומחה הרפואי".

עניינו של המערער יוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיקבע את התשתית העובדתית על יסוד כלל החומר שבתיק. בהינתן כי גרסת המערער התקבלה בעיקרה, ימנה בית הדין מומחה רפואי לצורך בחינת שאלת הקשר הסיבתי.

 

פסק דין

 

השופט אילן איטח

  1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופט הבכיר יצחק לובוצקי ונציג הציבור מר צבי רוזנצויג; ב"ל 22173-12-12), שבו נדחתה תביעת המערער להכיר במחלתו (סרטן מסוג CML) כפגיעה בעבודה על פי עילת המיקרוטראומה. דחיית התביעה היתה נוכח קביעת בית הדין האזורי כי לא שוכנע שעלה בידי המערער להניח "תשתית עובדתית מספקת להכרה במחלתו .. ככזו הנובעת מתנאי עבודתו …".

המסגרת העובדתית

  1. המערער, יליד 1962, עובד שנים רבות כמכונאי רכב. בשנת 2009 אובחן המערער כמי שסובל ממחלת הסרטן מסוג CML (להלן – המחלה). לטענתו, המחלה נגרמה בשל חשיפתו לחומרים מזיקים ומסוכנים במהלך עבודתו.
  2. עיון בפסק הדין מעלה כי בית הדין האזורי נמנע מלקבוע ממצאים ובעיקרו של דבר הפנה לטענות המערער בתצהירו. משכך נביא את תצהיר המערער בשלמותו כמעט:

"…

  1. מאז גיל 15 אני עובד כמכונאי רכב במוסכים שונים.
  2. במהלך עבודתי נחשפתי לחומרים מזיקים ומסוכנים ובין היתר לאדי דלק, לבנזין, לבנזן, לסולר, גזי פליטה ממנועי דיזל, נפט וכו'.
  3. כמו כן אני עבדתי עם כימיקלים מזיקים ונחשפתי לאדים ולתוצרים של החומרים המזיקים האלו.
  4. מאז שנת 2000 אני בעל עסק עצמאי. אני הבעלים והמנהל של מוסך מועדים בתל אביב. להערכתי כ-50-60% מעבודתי כרוכה בביצוע עבודות מכונאות רכב ועבודה עם חומרים מסוכנים כפי שיפורט להלן.
  5. במרבית חיי הבוגרים, ולמעשה מאז גיל 15 עבדתי בתור מכונאי רכב כאשר בין 80% ל-90% מעבודתי היה בביצוע עבודות מכונאות רכב.
  6. עבודות מכונאות רכב כוללת ניקוי חלקי רכב, תיקון והחלפת חלקי מנוע, תיקון ראשי מנוע, שטיפת חלקי מנוע, החלפת מצברים וניקוי קרבוראטורים, החלפת בלמים וניקוי בלמים, החלפת מסננים וממסרות. עבודות אלו מצריכות שימוש בחומרים לעניות דעתי הינם מסוכנים וכוללים בנזן, נפט, בנזין ועוד.
  7. במהלך שירותי הצבאי הסדיר שמשתי כמכונאי רכב בחיל הים.
  8. עד לפני כעשרים שנה בערך השתמשנו בנפט לצורך שטיפת חלקי המנוע ורצפת המוסך.

11.1   למיטב ידיעתי והבנתי הופסק השימוש בנפט כאמצעי ניקוי מאחר והתגלה כי השימוש בו מסוכן וגורם נזקים לעובדים הנחשפים לו במהלך השימוש.

11.2   חשוב לציין כי זו היתה פרקטיקה נהוגה בכל המוסכים. בכל מוסך שעסק במכונאות רכב היתה אמבטיה שמולאה בנפט. את חלקי המנוע היינו נדרשים לשטוף באמבטיה כאשר הידיים חשופות למגע עם הנפט. לא נעשה שימוש באמצעי מיגון, לא במסכות ולא בכפפות.

11.3   בתחילת דרכי המקצועית, במהלך שמונה שנות עבודתי הראשונות עבודת ניקוי חלקי החילוף היוותה כ-70% מעבודתי במוסך.

  1. חומצה להסרת שומנים

12.1   לצד אמבטיית הנפט היתה אמבטיה עם חומצה לניקוי קרבוראטורים.

12.2   הקרבוראטור מורכב מאלומיניום. החומצה שימשה כמסיר שומנים מהאלומיניום.

12.3   במסגרת עבודתי נדרשתי להכניס את הקרבוראטור לאמבטיה עם חומצה. הקרבוראטור הושרה במשך כשעתיים ולאחר מכן נדרשנו לשטוף את הקרבוראטור מתחת לברז משאריות החומצה. לא היה שימוש באמצעי מיגון. לא השתמשנו לא בכפפות ולא במסכות.

12.4   בתחילת דרכי בצעתי פעולות אלו כחמש – שש פעמים ביום ובמהלך שמונה שנים.

  1. יודגש כי מזה כעשרים שנה לא נוהגים לבצע את הפעולות המפורטות בסעיף 11 ו-12. כיום יש מיכלי התזה המכילים את החומרים הללו ומנקים את חלקי המנוע והקרבוראטור באמצעות קיטור.
  2. מאז שנת 1977 ועד לשנת 2000 עבדתי כמכונאי רכב שכיר במוסכים מורשים שונים באזור המרכז. במוסכים אלה היו כניסות של עשרות רכבים ביום ובממוצע כ-40 רכבים ביום.

14.1   כמכונאי רכב ביצעתי את כל העבודות שנדרשו ממכונאי לרבות ניקוי חלקים בבנזין, תיקון והחלפת חלקים, החלפת שמנים, תיקון ראשי מנוע ומנועים, ניקוי קרבוראטורים וכו'.

  1. עבודות מכונאות הרכב מתבצעות פעמים רבות כאשר המנוע עובד. בד"כ מספר מנועים מופעלים במקביל. זאת ועוד, פעמים רבות, המכונאי נדרש לתקן את המנוע ולהפעילו במקביל. מנוע שאינו תקין פולט כמות גדולה יותר של רעלים. העבודה במוסך כרוכה בשאיפה של גזים רעילים הנפלטים מהמכוניות בעת הפעלת המנוע.
  2. פירוט מקומות העבודה בהם הועסקתי:

16.1   בשנים 2000 – 1998 עבדתי במוסך מורשה "טויוטה" בסניף באור יהודה. שמשתי כמנהל עבודה. במסגרת עבודתי טיפלתי ברכבים ועסקתי בפיקוח על עובדים אחרים. בעיקר עסקתי בביצוע כל הפעולות השוטפות של מכונאות רכב.

16.2   בשנים 1989-1999 עבדתי במוסך המרכזי של "טויוטה" ברחוב תובל בתל אביב. המוסך נסגר לפני מספר שנים. למיטב זכרוני עבדתי כתשע שנים במוסך זה. במהלך רוב שנות עבודתי במוסך עבדתי כמכונאי רכב. בשנתיים האחרונות לעבודתי במוסך זה שמשתי גם כמנהל עבודה.

16.3   בשנים 1984-1989 עבדתי במוסך דייהטסו המרכזי (טלקר). במוסך זה שמשתי כמכונאי רכב. בעבודתי זו בצעתי את כל העבודות של מכונאות הרכב לרבות בדיקה מכנית של הרכב איתור תקלות, בדיקה לנזילות שמן ודלק, החלפת מסננים וממסרות, החלפת בלמים וניקוי הבלמים. עסקתי רבות בניקוי מצברים שהצטברה בהם חומצה, קרבוראטורים וכל רכיב מכאני אחר שהיה צורך בטיפולו.

  1. יצויין כי בכל שנות עבודתי, גם כיום, לאחר סיום העבודה ניקיתי ועדיין מנקה את רצפת המוסך בחומר ממיס שומנים בעל ריח חריף ביותר.
  2. שעות העבודה שלי הן כבעל עסק והן כשכיר הן החל מ-07:00 בבוקר ועד ל-17:00 בערב.
  3. העבודה הינה 6 ימים בשבוע.
  4. לצערי אין בידי נתונים מדוייקים לגבי החומרים איתם עבדתי עד לפני כעשרים שנה. לא הצלחתי לאתר דפי בטיחות של המוצרים הללו.
  5. יחד עם זאת, מצ"ב דפי בטיחות המתייחסים לחומרים השונים עמם אני בא במגע כיום."

 

  1. מטעם המערער העיד מר שלמה בכור, מי שעבד עם המערער שנים רבות (להלן – העד).

פסק הדין מושא הערעור

  1. כמצויין לעיל, לאחר בחינת הראיות דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער וקבע כך:

"נקדים ונאמר כי לא שוכנענו שהונחה תשתית עובדתית מספקת להכרה במחלתו של התובע ככזו הנובעת מתנאי עבודתו במוסך בהתבסס על עילת ה'מיקרוטראומה' וזאת מהנימוקים הבאים:

התובע עצמו אישר כי השימוש בנפט וחומצה לצורך ניקוי הופסק לפני כ-20 שנה. אשר לחומצה, התובע העיד כי אינו יודע מהו אותו חומר ומה היתה הריכוזיות שלו (עמ' 2 ש' 20-21).

אשר לשאר החומרים שציין התובע, אין עדות מספקת למהות החומרים, למשך ולתדירות החשיפה של התובע אל אותם חומרים (ר' עדות התובע- עמ' 3 ש' 17-23).

כאמור, החל משנת 2000 התובע הינו עצמאי ומעסיק כ-5 עד 7 עובדים מטעמו. המדובר במוסך גדול בעל סככה פתוחה ומאווררת ועפ"י עדות התובע, חלק מהטיפולים אף נעשו מחוץ למוסך כדי להימנע מפליטת גזים רעילים.

גם העד מטעם התובע העיד כי התובע, כמנהל עבודה, לא בא במגע עם אותם חומרים (עמ' 4 ש' 20-22). עוד עולה, כי מדובר בטיפולים שונים ומגוונים וכאמור, אין עדויות מספיקות לגבי משך החשיפה של התובע לאותם חומרים שטען כי נחשף אליהם במסגרת עבודתו.

סיכומם של דברים – אנו מתקשים לקבוע ממצא עובדתי שניתן יהיה להעביר למומחה, על סמך עדויות התובע והעד מטעמו בעניין מהות החומרים אליהם נחשף התובע ומידת החשיפה.

בהעדר מידע מספיק בעניין החומרים אליהם נחשף התובע וריכוזם, איננו רואים כל אפשרות להעביר את הנתונים למומחה לצורך מתן חוות דעת רפואית."

 

הטענות בערעור

  1. בתמצית טוען המערער כי הניח תשתית מספקת לצורך מינוי מומחה רפואי לצורך בחינת שאלת הקשר הסיבתי שבין תנאי העבודה ובין המחלה. לטענתו, לפי הפסיקה הקיימת אין חובה כי המערער יוכיח במדוייק את זהות החומרים להם נחשף, ריכוזם, תדירות ומשך החשיפה. ודאי כך הוא כאשר עסקינן בחשיפה ארוכת שנים שלא מאפשרת תיעוד מדוייק שכזה. עוד נטען כי במקרים דומים מונה מומחה רפואי אשר בחן את שאלת הקשר הסיבתי.
  2. המוסד מצידו תומך בנימוקי בית הדין האזורי ומדגיש כי עילת המיקרוטראומה, בהיותה "פיקציה משפטית", מחייבת תשתית עובדתית לפיה נחשף "באופן רציף לחומרים הרעילים, ועליו להוכיח מהם בדיוק אותם חומרים, ומה היה מינונם, על התובע לתאר במקרה זה במדויק את מהות והיקף עבודתו, תוך שימוש באותם חומרים, תדירות השימוש בהם", וכי היקף החשיפה היה משמעותי.

מוסיף המוסד וטוען כי בחלק מהתקופה היה המערער מנהל מוסך ולכן לא בא במגע עם החומרים הנטענים; המוסך מצוי בסככה מאווררת וחלק מהטיפולים אף בוצעו מחוץ לסככה; המערער גם לא ידע מהו החומר ששימש לניקוי מנועים לפני 20 שנה.

עוד טען המוסד כי טענת המערער לפיה לא עשה שימוש באמצעי מיגון נסתרה.

בעיקרו של דבר, כך לפי טענת המוסד, המערער לא הציג תשתית עובדתית "בנוגע להיקף החשיפה, תדירות החשיפה וריכוז החומרים, בגין כל אחד מהחומרים הנטענים, האם אחת לחודש, אחת לשנה, או אחת ליום ומה היקף משך הזמן שנחשף בכל חשיפה".

  1. ביום 4.5.17 נקבע כי הדיון בערעור יהיה על דרך של סיכומים בכתב לפי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991.

הכרעה

  1. לאחר שעיינו בטענות הצדדים, בפסק הדין האזורי ובכלל חומר התיק באנו למסקנה כי דין הערעור להתקבל. אלה טעמינו.

עילת המיקרוטראומה – כללי

  1. בעניין אסתר נוח[1] הוסבר הרקע לעילת המיקרוטראומה כך:

"תורת המיקרוטראומה באה למלא חלל ריק שהותיר המחוקק, כאשר לא כלל ברשימת 'מחלות המקצוע', מחלות שונות שהתפתחו לאורך זמן עקב תנאי העבודה, ובכך הותיר את רשימת המחלות 'סגורה'[2]. מדובר בפיקציה משפטית שמטרתה לפצות את המבוטחים בגין פגיעה מהעבודה, שמחד – אינה מחלת מקצוע ומאידך – אינה תאונת עבודה במובנה הרגיל. משכך, הפכה תורת המיקרוטראומה להיות 'מפלטו האחרון' של מי שאינו יכול להצביע על אירוע תאונתי מסוים בעבודה ואינו בא בגדרה של מחלת המקצוע."

 

 

 

עוד הובהר שם כי :

"… אין בכוחה של תורה זו להביא לכך, שכל מחלה שנגרמה בשל העבודה אך אינה מנויה ברשימת 'מחלות המקצוע', תוכל לזכות את העובד בהכרה כנפגע 'תאונת עבודה'. כוחה של תורה זו מוגבל על-ידי המונח 'תאונה', ומכאן, באה הדרישה שכל פגיעה זעירה, תעמוד, כשלעצמה, במבחן מאפייניה של 'תאונה' (פתאומיות ומסוימות)[3]. זאת ועוד, נפגע המנסה להשליך את יהבו על תורה זו נתקל במשוכות רבות בדרכו, מפני שתורה זו, שהיא כאמור פיקציה משפטית, עומדת על יסודות עיוניים נוקשים[4]."

 

ובעניין נירה צבי[5] כתבתי כי:

"יש להיזהר מפני הרחבה של עילת המיקרוטראומה. אין זו עילה שנועדה לתת מענה לכלל הפגיעות מהעבודה, ובכללן פגיעות שהן תוצאה של עבודה פיסית קשה. לעניין זה אין לי אלא לחזור על הערתו של חברי השופט (בדימוס) רבינוביץ בעניין אסתר נוח לפיה 'ככל שיש מקום להכיר כפגיעה בעבודה בפגיעות שנגרמות כתוצאה מן העבודה, ואינן עונות על התנאים כנדרש במסגרת תורת המיקרוטראומה, זה עניין למחוקק להסדירו' (….]."

 

  1. בפסיקה נקבע שעל מנת לבסס את עילת המיקרוטראומה יש להוכיח שלושה יסודות: הראשון, תשתית עובדתית "מתאימה"; השני, קיומו של קשר סיבתי בין אותה תשתית עובדתית לבין הליקוי הגופני מושא התביעה; השלישי, קביעה שלפיה במסגרת אותה תשתית עובדתית נגרמו פגיעות זעירות המצטברות יחדיו לכדי ליקוי גופני. עוד נקבע שרק משהוכחה התשתית העובדתית "המתאימה" יועבר עניינו של המבוטח למומחה-יועץ-רפואי לבחינת הקשר הסיבתי (היסוד השני) ומנגנון הפגיעה (היסוד השלישי)[6].
  2. כאשר עסקינן בקביעת התשתית העובדתית "המתאימה" יש ליתן את הדעת לסוג הליקוי בו עסקינן.

בהקשר של פגיעות אורתופדיות, בו עוסקת רובה של הפסיקה, נקבע כי נדרש להוכיח: תנועות חוזרות ונישנות; זהות במהותן – דהיינו, דומות האחת לרעותה ובלבד שיפעלו על מקום מוגדר; בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן מספיק לגרימת הנזק המצטבר הפוגע בכושר עבודת הנפגע.

בהקשר זה הודגש כי אין בכוחה של עבודה פיסית וקשה להפוך למיקרוטראומה, שכן "השימוש במונח מיקרוטראומה אינו יכול להפוך, כבמטה קסם, 'מאמצים קשים', לסדרת פגיעות זעירות מוגדרות החוזרות ונשנות אין ספור פעמים"[7].

 

 

עילת המיקרוטראומה וחשיפהלחומרים מסוכנים

  1. ההכרה בתביעות להכרה בפגיעות כגון מחלת ריאות, מחלות סרטן, מחלות עור ועוד, בדרך של מיקרוטראומה, כתוצאה מחשיפה לחומרים (מסוכנים או אחרים) במסגרת העבודה "ימיה כמעט כימי הלכת המיקרוטראומה בבית הדין. מאז תחילת דרכו הבהיר בית הדין כי חדירה של חומרים כאלו ואחרים דרך הנשימה מהווה שרשרת של אירועים המהווים פגיעות חוזרות ונישנות"[8].
  2. בהתאם להלכה העקרונית בנוגע למיקרוטראומה, גם במקרה של פגיעות שהם תוצאה של חשיפה לחומרים במסגרת העבודה, נדרש מהנפגע להוכיח תשתית עובדתית "מתאימה". תשתית עובדתית זו כוללת נתונים אודות החשיפה ה"חוזרת ונישנת" לחומרים. נקבע כי אין בחשיפות בודדות בלתי מאותרות בזמן ובמקום המנותקות בזמן זו מזו כדי לעלות כדי תשתית עובדתית "מתאימה"[9]. כן נקבע כי על הנפגע להוכיח מהם החומרים להם נחשף ומה מידת החשיפה לאותם חומרים.
  3. בהקשר זה, ובהיקש משהשאלה ששאל חברי השופט (כתוארו אז) יגאל פליטמן בעניין אודת פאנוס[10], מתעוררת השאלה כיצד יוכיח עובד את חשיפתו לחומרים החשודים כפוגעים?

שאלה זו מתעצמת כאשר מציאות החיים מלמדת כי לרוב מעסיקים אינם מנהלים רישום של זהות החומרים ומידת החשיפה אליהם, בין אם אי הרישום הוא פועל יוצא של הפרת חובת רישום ובין אם העדרה של חובה כאמור. קושי זה לפניו ניצבים תובעים גדול עשרות מונים בהנתן כי לרוב סוג פגיעות כאמור עשוי להיות תולדה של חשיפה מהעבר הרחוק, ואף הרחוק מאד, ולרוב אף נמשך על פני שנים לא מעטות. האם הקושי הראייתי גוזר, בהכרח ותמיד, את דחיית התביעה?

דומה שאין צורך להכביר מילים על כך שמדובר בתוצאה שאין הדעת סובלתה. בעיקר משום שבשלב קביעת התשתית העובדתית לא תמיד ברור מהי מידת החשיפה (תדירות, ריכוז וכיוצ"ב) שעשויה לגרום, אם בכלל, למחלה. זאת ועוד, לא אחת נמצא כי סוג העיסוק מוכר ככזה הנפגע מחומרים המקובלים בעיסוקו. מידע זה לרוב מצוי בידי הרופא המומחה היועץ לבית הדין (לרוב הרופא התעסוקתי, אך לא רק)[11]. על רקע זה נקבע, בהיקש מהנפסק בעניין אודת פאנוס, כי כאשר קיימת תשתית עובדתית לחשיפה לחומרים מזיקים "ורק היקף החשיפה אינו ברור לחלוטין" "ניתן לבחון את קיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה לליקוי גם באמצעות חוות דעתו של המומחה הרפואי"[12].

  1. אין משמעה של הקלה ראייתית זו כי נזנחו יסודות עילת המיקרוטראומה במובן זה שגם חשיפות לא מהותיות וספורדיות יענו על יסודותיה. אלא שבין העדרו של פירוט מדוייק ובין דחיית התביעה רק בשל כך המרחק רב ואינו מחוייב המציאות. אכן לא מן הנמנע כי לאחר שימונה המומחה הרפואי הוא יקבע כי אין בתשתית הקיימת כדי לבסס קשר סיבתי. במקרים שכאלה, החסרון הראייתי ירבוץ לפתחו של הנפגע עליו הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי. במקרים מתאימים יתכן שלאור חוות הדעת יהיה צורך לחדד את התשתית העובדתית ולהשלימה[13].

לעניין זה יפים – בשינויים המחוייבים – דבריה של חברתי, השופטת נטע רות, בענין יונה דהרי[14]:

"עיון בפסיקה מלמד כי "עקרונות השיטה" מאפשרים, בנסיבות המתאימות, שעה שקיים חוסר הסכמה בנוגע לרכיבים מסויימים בתשתית העובדתית לרבות, אפיון האירוע כ-'חריג' ו/או זיהוי מדוייק של מועד התרחשותו ו/או קביעת המשקל שיש לייחס, אם בכלל, להגדרה המדוייקת של מועד ההתרחשות של האירוע להערכת הקשר הסיבתי שבינו לבין הפגימה הרפואית – הגמשה של הכללים הדיוניים הנהוגים בתביעות להכרה בתאונת עבודה. כללים המתנים בדרך כלל את מינוי המומחה הרפואי בהוכחתה של תשתית עובדתית מתאימה וסופית. הגמשה זו נועדה למנוע מצבים שבהם תידחה התביעה (להכרה באוטם שריר הלב כפגיעה בעבודה) על סיפה בשל ספק הנוגע לעצם קיומו של אחד או יותר מן היסודות העובדתיים הנדרשים לצורך ההכרה באירוע שאירע במהלך ועקב העבודה כ-'ארוע חריג' או 'מיוחד' וככל שבית הדין מתרשם, כי  יכול וניתן יהיה להסיר ספק זה בהסתמך על חוות דעת של המומחה הרפואי, היה ויתמנה, כ-'מפלט אחרון' שמוצדק לעשות בו שימוש בנסיבות בעניין (…..).

מטרתה של הגמשה זו, שמצאה ביטוי גם במסגרת פסק הדין המחזיר, נגזרת מהאופי הייחודי של התביעות בתחום הביטחון הסוציאלי ומן התכלית שנועדה אותה הגמשה להגשים, בד בבד עם כללים דיוניים נוספים אחרים שנועדו אף הם לקדם אותה תכלית שעניינה – יצירת איזון הולם בין השאיפה למיצוי מהיר של זכויות סוציאליות לבין השאיפה למיצוי מלא של זכויות אלה.

זאת באופן המביא בחשבון את הקשיים הראייתיים היחודיים הנלווים לתביעות מסוג זה או את מאפיניה וקשייה של אוכלוסיות היעד.

מתכלית זו נגזרים אפוא הכללים והעקרונות, שנועדו מחד ליצור אצל המבוטח תמריץ שלילי 'לישון על זכויותיו' או להתרשל בהליך ההוכחה של תביעתו ומנגד – למנוע דחייתן של תביעות כבר בשלב הבירור הראשוני, במקרה של ספק הנוגע לאחד או יותר מרכיבי התשתית העובדתית, אשר נראה כי יכול וניתן יהיה להסירו באמצעות חוות דעת רפואית.  זאת בעיקר בנסיבות שבהן אין מחלוקת בנוגע לעצם קיומו של אירוע; שעה שהמחלוקת הנוגעת למועד התרחשותו (כפי שהיה גם במקרה זה) מתייחסת לפער זמנים מצומצם יחסית ושעה שנראה כי המבוטח עשה כל שלאל ידו כדי להסיר ספק זה או שעה שבית הדין מזהה קושי ראייתי מיוחד או הצדקה אחרת, הנגזרים ממאפייני המבוטח או מן הסיטואציה שבה מדובר, המצריכים הגמשה של הכללים הדיוניים המקובלים." (הדגשות במקור – א.א.)

 

מן הכלל אל הפרט

  1. טרם שנבחן את התשתית העובדתית שהוצגה נציין כי קיים קושי בכך שבית הדין לא קבע ממצאים עובדתיים, ולכן לא נדע האם גרסת המערער התקבלה כולה או נדחתה כולה, או שמא התקבלה בחלקה זה או אחר. הרושם המתקבל כי בית הדין האזורי לא דחה את עיקר גרסתו של המערער.
  2. בהנתן כי גרסת המערער בתצהירו מתקבלת בעיקרה, הרי שמסקנת הדברים היא כי הוכחה תשתית עובדתית מתאימה למינוי מומחה רפואי לבחינת שאלת הקשר הסיבתי.

מתצהירו של המערער עולה כי עשה שימוש כמעט יום יומי, בהיקפים אלה ואחרים (יש להניח שבהיקף פחות עת היה מנהל עבודה ובעל מוסך) בחומרים בהם עושים שימוש במסגרת עבודת מכונאות הרכב – נפט וחומצות מסירות שומן. עוד עולה כי על בסיס כמעט יום יומי נחשף המערער בהיקף זה או אחר לאדי פליטה של מנועי רכב.

תשתית זו הגם שאינה התשתית המקסימליסטית שטוב היה אילו הוכחה, ואולי היא אף מצויה ברף התחתון של התשתית העובדתית המספקת, יש בה די לצורך מינוי מומחה רפואי.

  1. טרם נעילה מצאנו להתייחס לנימוק הראשון של בית הדין האזורי לפיו השימוש בנפט וחומצה לצורך ניקוי הופסק לפני כ- 20 שנה. אין בעובדה זו ולו כלום עם דחיית התשתית העובדתית או התביעה. השאלה האם יש בעובדה זו כדי להשליך על הקשר הסיבתי היא קודם כל עניין לרופא המומחה לענות בו.
  2. סוף דבר – עניינו של המערער יוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיקבע את התשתית העובדתית על יסוד כלל החומר שבתיק. בהינתן כי גרסת המערער התקבלה בעיקרה ימנה בית הדין מומחה רפואי לצורך בחינת שאלת הקשר הסיבתי. ככל שיקבע כי גרסת המערער לא התקבלה בעיקרה יבחן בית הדין האזורי, לאחר שמיעת הצדדים, את ההצדקה במינוי המומחה לאור הנפסק בפסק דין זה.

ככל שימונה מומחה ישקול בית הדין, לאחר שמיעת עמדת הצדדים, האם אין זה כדאי בנסיבות העניין למנות מומחה רפואי שהוא רופא תעסוקתי.

  1. לאור התוצאה, ישלם המשיב למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 5,000 ₪.

 

ניתן היום, כ"ט תשרי תשע"ח (19 אוקטובר 2017) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

 

יגאל פליטמן,

נשיא, אב"ד

 ורדה וירט-ליבנה,

סגנית נשיא

 אילן איטח,

שופט

5129371

54678313

מר רן קידר,

נציג ציבור (עובדים)

 מר עצמון ליפשיץ,

נציג ציבור (מעסיקים)

 

 

[1]     עב"ל (ארצי) 57714-11-12 המוסד לביטוח לאומי – אסתר נוח,  (22.12.14).

[2]     להתפתחות תורת המיקרוטראומה ואימוצה בדין הישראלי ראו: ש' קובובי, רמ"ח ושס"ה סוגיות בתאונות עבודה (תשנ"ט), 89 – 103 (להלן – קובובי); דב"ע (ארצי) שם/96 – 0 המוסד לביטוח לאומי – אמנון וייל,  פד"ע יב 225 (1981).

[3]     בג"ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין לעבודה, פ"ד נג(2) 529 (1999); דב"ע (ארצי) לה/61 – 0  המוסד לביטוח לאומי – יעקב לוי,  פד"ע ז 345 (1976); דב"ע (ארצי) מח/77 – 0  מזרחי – המוסד לביטוח לאומי,  פד"ע יט 538 (1988).

[4]     קובובי, בעמ' 68.

[5]     עב"ל (ארצי) 39738-05-13 נירה צבי – המוסד לביטוח לאומי,  (11.8.15).

[6]     עב"ל (ארצי) 33746-01-14 בן ציון שרעבי – המוסד לביטוח לאומי,  (9.12.14).

[7]     דב"ע (ארצי) מו/64 – 0 אבשלום מיכאלי – המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם) כפי שצוטט בדב"ע (ארצי)
מח/77 – 0  אליעזר מזרחי – המוסד לביטוח לאומי,  פד"ע יט 538 (1988).

[8]       ל. טומשין, ג. מרקמן, נ. גנאינסקי, תאונות עבודה ומחלות מקצוע, (נבו הוצאה לאור, תשע"ב – 2011) בעמ'  319

[9]     עב"ל (ארצי) 1206/04 רפאל דרעי – המוסד לביטוח לאומי, (9.5.05).

[10]    עב"ל (ארצי) 717/08 אודת פאנוס נאסר – המוסד לביטוח לאומי,  (10.12.09).

[11]    השוו למשל: עב"ל 12074-07-14 המוסד לביטוח לאומי – איתן גטיה, (18.10.15). באותו עניין נקבע קשר סיבתי בין תנאי העבודה כפי שהוצגו למומחה ובין המחלה, הגם שהתשתית העובדתית לקתה בהעדר "נתונים מדוייקים".

[12]    עב"ל (ארצי) 4834-01-12 כהן בנימין – המוסד לביטוח לאומי,  (16.8.15). השוו גם: עב"ל (ארצי) 8965-08-14 ניסים חיאייב – המוסד לביטוח לאומי,  (10.9.15).

[13]    השוו: עניין חיאייב בס' 17 לפסק הדין, פיסקה שניה.

[14]    עב"ל (ארצי) 30216-07-14 המוסד לביטוח לאומי – יונה דהרי,  (12.11.15).

אתם מוזמנים ליצור קשר!

בחזרה לרשימת המאמרים