עב"ל 18610-05-16 אירוע "פרישה מהעבודה" הוכר כ"אירוע חריג"

 

 

בית הדין הארצי לעבודה                                      עב"ל 18610-05-16

   

 

ניתן ביום 19 ספטמבר 2017

 

 

משה סידי (המערער)                                                                                               

נגד

 

המוסד לביטוח לאומי (המשיב)                                                                               המשיב

 

לפני: השופט אילן איטח, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט רועי פוליאק,

           נציג ציבור (עובדים) מר אמיר ירון, נציג ציבור (מעסיקים) מר דורון קמפלר

 

 

מיני-רציו:

* בית הדין הארצי לעבודה (על דעת רוב חברי המותב) קבע כי יש להכיר בשילובם של הפרישה מהעבודה לאחר שנים רבות, יחד עם אירוע הפרידה, כ"אירוע חריג" המצדיק מינוי מומחה רפואי.

* עבודה – תאונת עבודה – אירוע חריג

* עבודה – תאונת עבודה – מינוי מומחה

* עבודה – בית-הדין הארצי לעבודה – ערעור‏

* עבודה – בית-הדין הארצי לעבודה – ביקורת שיפוטית

.

ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, במסגרתו נדחתה תביעת המערער להכיר באוטם שריר הלב בו לקה כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי.

.

בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת ס' דוידוב-מוטולה, בהסכמת השופט ר' פוליאק ונציגי הציבור א' ירון וד' קמפלר, וכנגד דעתו החולקת של השופט א' איטח) קבע כלהלן:

בהתאם להלכה הפסוקה, על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כפגיעה בעבודה על המבוטח להוכיח קרות אירוע חריג בעבודתו, בסמוך לפני קרות האוטם, אשר גרם לו לדחק נפשי (מסוג התרגזות או התרגשות) בלתי רגיל או מאמץ גופני יוצא דופן. האירוע החריג נבחן באופן סובייקטיבי, היינו נבדקת "חריגותו" בהתייחס למבוטח המסוים. עם זאת, אף הבחינה הסובייקטיבית להתרגזות בעוצמה חריגה טעונה ראיות אובייקטיביות.

המערער העיד על ההתרגשות החריגה שחש בעת אירוע הפרידה וכתוצאה מסיום עבודתו לאחר תקופה ממושכת, כאשר חזר על גרסתו בקשר לכך הן בהודעתו בפני החוקר, הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית, וגרסתו זו לא נסתרה.

גם אם רצוי היה לתמוך את גרסת המערער בעדויות נוספות, בנסיבות המקרה היא מצטרפת לחריגותו האובייקטיבית של האירוע הנלמדת מניסיון החיים, כאשר פרידה ממקום עבודה ויציאה לגמלאות לאחר עשרות שנות עבודה היא אירוע משמעותי ואף דרמטי בחייו של כל אדם, שמידת ריחוקו משגרת העבודה הרגילה גדולה במיוחד. בהתאם, צפוי שאירוע זה, המסמל סיום תקופה ושינוי משמעותי בחיי האדם מאותו מועד ואילך, יגרום להתרגשות חריגה ויוצאת דופן, וכך גם אירוע פרידה – גם אם ספונטני וצנוע במידותיו – בו נפרד המערער מחבריו הקרובים לעבודה לאחר 46 שנים, אומר מולם דברי פרידה, ויוצא לדרך חדשה על כל המשתמע מכך.

המסקנה היא כי יש להכיר בשילובם של הפרישה מהעבודה לאחר שנים רבות, יחד עם אירוע הפרידה, כ"אירוע חריג" המצדיק מינוי מומחה רפואי.

 

פסק דין

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

  1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופט הבכיר יצחק לובוצקי ונציגי הציבור מר צבי רוזנצויג וגב' מאירה עזר; בל' 42939-07-12), [פורסם בנבו] במסגרתו נדחתה תביעת המערער להכיר באוטם שריר הלב בו לקה ביום 1.7.10 כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995.

 

התשתית העובדתית ופסק דינו של בית הדין האזורי

  1. המערער, מר משה סידי, יליד שנת 1943, עבד במכון ויצמן למדע (להלן: המכון) החל מיום 9.2.64 ומשך למעלה מ – 46 שנים. בתפקידו האחרון שימש כמנהל מעבדות לפיתוח אלקטרוני ומכני ביחידה לשירותים פיסיקליים. יום עבודתו האחרון היה יום 30.6.10, ולאחריו פרש לגמלאות מטעמי גיל (יצוין במאמר מוסגר כי לאחרונה חזר לעבוד במכון, כגמלאי).

 

  1. ביום עבודתו האחרון בשעות הצהריים המאוחרות ערך המערער אירוע פרידה מצומצם לחלק מהעובדים ממחלקתו. עובדה זו לא הייתה שנויה במחלוקת.

 

  1. ביום 1.7.10, היום הראשון לאחר פרישתו לגמלאות, בשעות הערב, חש המערער כאבים בחזה והזעיק (בשעה 23:51) אמבולנס. בדו"ח מד"א מיום 7.10 בשעה 1:00 לפנות בוקר נרשמו הדברים הבאים – "בן 67, לדבריו בריא בדר"כ. לדבריו מספר דקות טרם הגעתנו חש בכאבים לוחצים מפושטים בחזה המלווים בחולשה והזעה. לפני כיומיים הרגיש תחושה דומה שבגללה התעורר משנתו…".

 

  1. המערער נלקח לבית החולים "אסף הרופא", אך דו"ח חדר המיון לא הוגש על ידי מי מהצדדים. לפי הרשומה הרפואית מהמחלקה הקרדיולוגית, התקבל למחלקה ביום 2.7.10 בשעה 8:14 בבוקר, ונרשם – "בן 67… יום טרם קבלתו כאב לוחץ משני צידי בית החזה מעיר משינה. במשך רבע שעה. ללא קוצר נשימה, ללא בחילה או הזעה, ללא הקרנה. ביום קבלתו בשעה 22:00, לחץ בחזה, מלווה הזעה, חולשה, ללא קוצר נשימה, במשך מעט יותר ממושך מרבע שעה או 20 דק'". בסיכום האשפוז מיום 6.7.10 נכתב כי המערער לקה באוטם שריר הלב ועבר צנתור; כתלונה עיקרית נרשם – "כאבים בחזה יממה טרם קבלתו ליחידה".

 

  1. ביום 21.2.12 הגיש המערער, באמצעות בא כוחו, תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) להכרה באוטם שריר הלב כפגיעה בעבודה. המערער ציין בטופס התביעה כי "ביום 1.7.10 יצאתי לפנסיה לאחר 46 שנים… ביום הפרידה – היה טקס מרגש מאוד, חשתי התרגשות קשה, הפרידה הייתה עבורי קשה – הרגשתי מיחושים בחזה והתברר כי לקיתי באוטם שריר הלב". המוסד דחה את התביעה, ובגין כך הוגשה תביעת המערער לבית הדין האזורי.

 

  1. בית הדין האזורי, לאחר שמיעת עדותו של המערער, דחה את התביעה ללא צו להוצאות. בית הדין קבע כי "התובע לא הוכיח, בסבירות של למעלה מ – 50%, את גרסתו ל"אירוע חריג" או "לחץ נפשי חריג" או "מאמץ מיוחד" אשר נגרם לו, בעטיו של מאורע בעבודתו". בית הדין נימק קביעה זו בטעמים הבאים:
  • בטופס התביעה ציין המערער כי פרש ביום 1.7.10 וביום זה התקיים טקס הפרידה, אך בפועל הסתבר במהלך דיון ההוכחות כי יום העבודה האחרון היה יום 30.6.10 וזהו גם המועד בו התקיים אירוע הפרידה.
  • לתיק בית הדין לא הוגשו טופס בל' 250 או תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה.
  • בתצהירו טען המערער כי פנה לראשונה לטיפול רפואי ביום 1.7.10 בסביבות השעה 23:00. עם זאת, בטופס סיכום האשפוז נרשם כי המערער התקבל בבית החולים רק ביום 2.7.10 בשעה 8:14. בנוסף נרשם כי חש בכאבים יממה טרם קבלתו, בעוד שלגרסתו חש בכאבים כבר ביום 30.6.10 (בית הדין הוסיף וציין את הסברו של המערער לסתירה זו, כפי שיפורט גם להלן, אך לא הבהיר אם הוא נותן אמון בהסבר זה).
  • ברישומים הרפואיים אין אזכור לאירוע בעבודה.
  • מעדותו של המערער עולה כי "ידע על מועד יציאתו לפרישה משך תקופה ארוכה. גם אותו אירוע "פרידה" שנערך ביום 30.6.10 היה אירוע ספונטני ומצומצם שערך התובע לחבריו הקרובים, כאשר האירוע המרכזי למעשה צריך היה להיערך רק כחודש לאחר מכן". משכך, האירוע הנטען "לא עומד בדרישות ה"חריגות". קביעה לפיה פרישה לפנסיה מתוכננת וידועה היטב מראש, היא "אירוע חריג", הינה קביעה מרחיבה ומרחיקת לכת, שלא הוכרה עד כה בפסיקה. זאת להבדיל מפיטורים, או מפרישה שאינה צפויה וידועה בוודאות מראש".

 

טענות הצדדים בערעור

  1. המערער טוען כי העובדות שאינן במחלוקת מדברות בעד עצמן, וניסיון החיים מלמד שיש בהן "חריגות" כפולה – הן מעצם סיום העבודה לאחר 46 שנים והן בשל מסיבת הפרידה שגרמה להתרגשות רבה, ובלשונו של ב"כ המערער – "האם יש ספק שסיום עבודה לאחר 46 שנה ונשיאת נאום פרידה מול חברי העבודה מוביל להתרגשות?". המערער מדגיש כי אין קביעה עובדתית בפסק הדין לפיה לא חש התרגשות יוצאת דופן, אלא דחיית התביעה התבססה על "קביעה עקרונית שאירוע חריג שכזה מהווה "קביעה מרחיקת לכת"". המערער מוסיף כי בהתאם לפסיקה, יש למנות מומחה גם כאשר קיים ספק בשאלת חריגותו של האירוע (עב"ל (ארצי) 481/99 המוסד לביטוח לאומי – דוד מכלוביץ', [פורסם בנבו] פד"ע לח 461 (2003)).

 

  1. המוסד טוען כי מדובר בערעור עובדתי בעיקרו, וכי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. המוסד מדגיש קיומן של סתירות לגבי מועד תחילת הכאבים בחזה, כאשר בדו"ח מד"א נרשם "לפני כיומיים הרגיש תחושה דומה שבגללה התעורר משנתו", ובהודעתו לחוקר המוסד ציין המערער כי בבוקר יום 1.7.10 "לא היו ממש כאבים", ומכאן שחש לראשונה בכאבים בחזה כבר בבוקר יום 28.6.10 או 29.6.10 היינו טרם אירוע הפרישה. המוסד מדגיש כי לא די באירוע שעשוי להיות חריג אלא יש להוכיח בראיות אובייקטיביות שהאירוע אכן גרם ל"דחק נפשי בלתי רגיל" למבוטח הספציפי באופן סובייקטיבי. במקרה זה לא הובאו עדים להוכחתה של התרגשות חריגה (בין מעצם הפרישה ובין בשל המסיבה האקראית שנערכה לכבוד המערער); אין לכך אינדיקציות במסמכים הרפואיים; ובית הדין האזורי אף לא שוכנע בקשר לכך מעדותו של המערער. המוסד מדגיש כי הגשת התביעה כשנה וחצי לאחר קרות האוטם מלמדת אף היא כי המערער לא ראה בפרישה משום אירוע חריג בזמן אמת.

 

דיון והכרעה

  1. לאחר שקילת טיעוני הצדדים ועיון בכלל חומר התיק, ככל שתישמע דעתי שוכנעתי כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את עניינו של המערער לבית הדין האזורי לצורך מינוי מומחה רפואי. להלן יפורטו הנימוקים לכך.

 

  1. בהתאם להלכה הפסוקה, על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כפגיעה בעבודה על המבוטח להוכיח קרות אירוע חריג בעבודתו, בסמוך לפני קרות האוטם, אשר גרם לו לדחק נפשי (מסוג התרגזות או התרגשות) בלתי רגיל או מאמץ גופני יוצא דופן. האירוע החריג נבחן באופן סובייקטיבי, היינו נבדקת "חריגותו" בהתייחס למבוטח המסוים. עם זאת, "אף הבחינה הסובייקטיבית להתרגזות בעוצמה חריגה טעונה ראיות אובייקטיביות ואין די לעניין זה בעצם אמירת המערער, כי התרגז התרגזות חריגה" (עב"ל (ארצי) 1302/00 מיכאל אסולין – המוסד לביטוח לאומי (3.11.05)).

 

  1. עיון בחומר הראיות שהוצג בפני בית הדין האזורי מעלה כי המערער העיד, ביחס לאירועי יום 30.6.10, את הדברים הבאים:

 

  • "זה יום העבודה האחרון שלי במכון כעובד מן המניין מאחר ויצאתי לפנסיה ב – 1.7.10. באותו יום 30.6.10 לאחר יום עבודה בשעת צהריים בשעה 15:00 התקבצנו הקבוצה הקרובה שלי כל החברים שלי לעבודה והרמנו כוסית הבאתי כיבוד קל התיישבנו בפינת קפה. התרגשתי מאוד כי בסה"כ אני אוהב את המכון ואת החברים לעבודה. נפרדנו מכולם העלנו זיכרונות… בעודי במכון בהרמת כוסית לכבודי כבר אז הרגשתי לחץ בחזה אבל לא ייחסתי יותר מדי, אמרתי לעצמי אולי שתיתי קצת יותר מדי יין…" (מתוך הודעת המערער לחוקר המוסד, כפי שנגבתה ביום 15.3.12 והוגשה על ידי המוסד).

 

  • "ביום 30.6.10… הגעתי לעבודה ליומי האחרון. הבאתי עמי כיבוד קל ושתייה לשם פרידה מחבריי הקרובים לעבודה במחלקה. בשעות אחר הצהריים המוקדמות, עת סיימתי את עבודתי, ערכנו את הכיבוד הקל לשם הפרידה… החברים הקרובים נפרדו ממני וסיפרו סיפורי נוסטלגיה וסיפורים מהעבר תוך העלאת זיכרונות. כשהגיע תורי לדבר התרגשתי מאוד, הבנתי כי למעשה אני נפרד ממקום העבודה לאחר 46 שנים וזו הפעם האחרונה שאני יושב עם חבריי למחלקה במסגרת העבודה. הודיתי לכולם על השנים היפות שעברנו יחד, נשאתי דברים בקשר לעבודה המשותפת ותוך כדי הדיבור חשתי התרגשות עזה גואה בקרבי והייתי נסער מסיום הפרק המרכזי והמשמעותי בחיי – פרק שארך למעלה מ – 46 שנים. עצם הפרידה מחבריי לעבודה לאחר כל כך הרבה שנים, וההבנה כי סיימתי פרק כה משמעותי בחיי, גרמו לי להתרגשות כבירה… במהלך הדברים ובשיאה של ההתרגשות חשתי כאבים ולחצים בחזה… ולא ייחסתי לכך חשיבות" (מתוך תצהירו של המערער).

 

  • "את אירוע הפרידה התחלתי לתכנן יום אחד לפניו… ביום האחרון לעבודתי החלטתי שאני אעשה הרמת כוסית ספונטנית לקרובים אלי ולא לכל המחלקה. האירוע הגדול של מכון ויצמן לרגל פרישתי היה צריך להיות אחרי חודש… היה מדובר בכיבוד מצומצם בפרידה מצומצמת של חברים קרובים… באירוע הפרידה הקטן הזה כבר כשדיברתי כאב לי… לא ייחסתי לזה חשיבות, החברים צחקו ואמרו שיש לי פרפרים בבטן. למחרת בבוקר אני התעוררתי מכאבים בחזה ועדיין לא ייחסתי את זה להתקף לב. לכן סיפרתי בבית החולים שב – 1.7.10 זה התחיל" (מתוך חקירתו הנגדית של המערער, עמ' 3-4 לפרוטוקול בית הדין האזורי).

 

  1. מהפירוט לעיל אנו למדים כי המערער העיד על ההתרגשות החריגה שחש בעת אירוע הפרידה וכתוצאה מסיום עבודתו לאחר תקופה ממושכת, כאשר חזר על גרסתו בקשר לכך הן בהודעתו בפני החוקר, הן בתצהירו והן בחקירתו הנגדית, וגרסתו זו לא נסתרה (ואף לא נקבע על ידי בית הדין האזורי כי אינה מהימנה). גם אם רצוי היה לתמוך את גרסת המערער בעדויות נוספות, בנסיבות המקרה היא מצטרפת לחריגותו האובייקטיבית של האירוע הנלמדת מניסיון החיים, כאשר פרידה ממקום עבודה ויציאה לגמלאות לאחר עשרות שנות עבודה היא אירוע משמעותי ואף דרמטי בחייו של כל אדם, שמידת ריחוקו משגרת העבודה הרגילה גדולה במיוחד (והשוו, בהקשר ל"אירוע מיוחד": עב"ל (ארצי) 50727-09-14 גיא בן נחום – המוסד לביטוח לאומי (23.11.15)). בהתאם, צפוי שאירוע זה – המסמל סיום תקופה ושינוי משמעותי בחיי האדם מאותו מועד ואילך – יגרום להתרגשות חריגה ויוצאת דופן, וכך גם אירוע פרידה – גם אם ספונטני וצנוע במידותיו – בו נפרד המערער מחבריו הקרובים לעבודה לאחר 46 שנים, אומר מולם דברי פרידה, ויוצא לדרך חדשה על כל המשתמע מכך (למשמעויותיה הנפשיות של פרישה מעבודה, גם בגיל הפרישה הידוע-מראש והחוקי, ראו למשל ב-ע"ע (ארצי) 209/10 ליבי וינברגר – אוניברסיטת בר אילן (6.12.12), בסעיפים 36 ואילך; לאסמכתאות מתחום המחקר הפסיכולוגי על השפעותיה של פרישה ראו בעניין בן נחום, לעיל, בסעיף 11; אסמכתאות אלו אמנם אינן מתייחסות ליום הפרישה עצמו אך ניתן ללמוד מהן בהתאמה גם על הפוטנציאל האובייקטיבי של יום הפרישה עצמו לגרום להתרגשות יוצאת דופן).

 

בהקשר זה לא מצאנו חשיבות להיותה של הפרישה "ידועה מראש", שכן גם אירוע מתוכנן עשוי לגרום להתרגשות חריגה. אף לא מצאנו חשיבות לכך שתוכנן אירוע פרידה רשמי ורב משתתפים למועד מאוחר יותר, שכן אין בכך כדי לפגוע בהתרגשות שחש המערער מעצם הפרידה ביום עבודתו האחרון מחבריו הקרובים, תוך העלאת זיכרונות ונשיאת דברים, גם אם בפני מספר מצומצם של אנשים (וראו בקשר לכך את דב"ע (ארצי) נא/0-16 ברוך חקלאי – המוסד לביטוח לאומי (3.10.91), בו הכיר בית הדין הארצי ביום האחרון לעבודתו של המבוטח (כתוצאה מפיטורים ידועים מראש) כאירוע חריג בשל ההתרגשות המיוחדת שחווה המבוטח סביב סיום עבודתו, מסירת משרדו ורכבו וטקס הפרידה שאמור היה להתקיים; להלן: עניין חקלאי; וכן את עב"ל (ארצי) 1198/01 יעל רזיאל – המוסד לביטוח לאומי (6.4.03), בו הודגשה גם כן ההתרגשות שליוותה את סיום התפקיד ביום האחרון).

 

  1. עיון בפסק דינו של בית הדין האזורי מעלה כי אין בו התייחסות ישירה לשאלת מהימנותו של המערער ואף לא דחייה של גרסתו העובדתית בדבר עצם ההתרגשות החריגה שאחזה בו, כאשר הנימוקים אותם מנה בית הדין כמצדיקים את דחיית התביעה – אינם עומדים לטעמנו מול גרסת המערער, אשר כאמור לא נסתרה.

 

כך, לגבי ציון יום 1.7.10 בטופס התביעה שהוגש למוסד – מקובל עלינו הסברו של ב"כ המערער כי המועד שצוין בטופס הוא מועד קרות האוטם, ובמכתב מפורט שהתלווה לטופס הובהר במפורש כי אירוע הפרידה היה ביום  30.6.10 ולא לאחר מכן. המערער אכן לא צירף טופס בל' 250 או תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, אך לא שוכנענו שיש בכך כדי להשליך על הקביעה אם אירע לו אירוע חריג אם לאו. אשר לאי אזכורו של אירוע חריג בעבודה ברישומים הרפואיים – אין מדובר באנמנזה הסותרת את גרסתו של המערער אלא באנמנזה "שותקת", שאין בה כדי להשליך על מהימנות הגרסה לגבי עצם קיומו של אירוע חריג (עב"ל (ארצי) 35047-08-13 מרינה בריקלין – המוסד לביטוח לאומי  (23.7.14); להלן: עניין בריקלין). אשר לסתירה הלכאורית לגבי מועד הפנייה הראשונה לטיפול רפואי – ב"כ המוסד הסכים במהלך הדיון לפנינו כי המערער הובהל באמבולנס לבית החולים בשעות הערב המאוחרות של יום 1.7.10, כאשר רק הקבלה למחלקה הקרדיולוגית הייתה למחרת בבוקר, כך שלמעשה אין כל סתירה בגרסת המערער בקשר לכך. לא נשמט מעינינו כי קיימת סתירה מסוימת בין המסמכים השונים בכל הנוגע למועד בו החלו הכאבים בחזה, אך לא שוכנענו כי יש בסתירה זו (שתידון להלן) כדי לפגוע בקביעה העקרונית בדבר התרחשותו של אירוע חריג.

 

  1. מסקנתנו מהאמור לעיל היא כי יש להכיר בשילובם של הפרישה מהעבודה לאחר שנים רבות, יחד עם אירוע הפרידה (שהתרחש ביום 30.6.10 החל מהשעה 15:00), כ"אירוע חריג" המצדיק מינוי מומחה רפואי. בהקשר זה נזכיר כי "גם אם קיים ספק מסוים בדבר חריגות האירוע, יש למנות מומחה יועץ רפואי, וזאת לבל תנעלנה דלתות בית הדין בפני המבוטח על הסף, בטרם יבחן המומחה את שאלת הקשר הסיבתי…" (עניין בריקלין; כן ראו את עב"ל (ארצי) 27065-05-15 מישה ציונוב – המוסד לביטוח לאומי (21.2.16); להלן: עניין ציונוב; עב"ל (ארצי) 5552-07-15 אליעזר מאיר – המוסד לביטוח לאומי (12.1.17); עב"ל (ארצי) 23260-06-16 אבי ברנע – המוסד לביטוח לאומי  (17.7.17)). אשר לעצם הפרישה מהעבודה נציין, כי "אירוע חריג" אמנם אמור להיות מוגדר בזמן ובמקום, אך גם "אין הכרח כי אותו אירוע חריג יהיה רגעי וקצר, ובלבד שמשכו אינו עולה כדי "מתח מתמשך"" (עניין ציונוב). בנסיבות מקרה זה לא נטען כי ההתרגשות בשל עצם הפרישה הגיעה לכדי "מתח מתמשך", וגם אם הגיעה לכדי כך – הרי שניתן לראות ביום העבודה האחרון כ"אירוע שיא" במסגרתו (עב"ל (ארצי) 306/03 נדב אושרי – המוסד לביטוח לאומי  (6.4.06); עניין חקלאי). ניתן לפיכך לקבוע כי ההתרגשות החריגה כתוצאה מהפרישה התרחשה ביום העבודה האחרון של המערער לכל אורכו.

 

במאמר מוסגר ומעבר לצורך יצוין כי המוסד לא ניסה לטעון כי אין להכיר באוטם כפגיעה בעבודה בהתחשב בכך שהתרחש לאחר סיום עבודתו של המערער.

 

  1. אשר לעובדות שתועברנה למומחה – ראשית יש להעביר אליו את התרחשותו של אירוע חריג בעבודתו של המערער כמפורט לעיל. אשר לעובדות נוספות – המערער בהודעתו בפני החוקר, בתצהירו ובחקירתו הנגדית העיד כי החל לחוש בכאבים ולחצים בחזה כבר במהלך אירוע הפרידה ביום 30.6.10, כאשר הסביר בחקירתו כי לא ייחס לכך חשיבות וחבריו "צחקו ואמרו שיש לי פרפרים בבטן". בהעדר תימוכין אובייקטיבים לגרסה זו במסמכים הרפואיים – על בית הדין האזורי, ששמע את עדותו של המערער, לקבוע אם הוא נותן אמון בגרסה זו אם לאו. עוד צריך בית הדין לקבוע אם הוא נותן אמון בגרסת המערער בתצהירו לפיה הכאבים נמשכו ברציפות (אם כי בעוצמה מופחתת) עד למועד פנייתו של המערער לבית החולים, או שמא במהלך יום 1.7.10 עד שעות הערב "לא היו ממש כאבים" כפי שמסר המערער לחוקר המוסד.

 

שאלה נוספת שעל בית הדין להכריע בה לצורך העברת העובדות למומחה היא האם לתת אמון בגרסת המערער בחקירתו הנגדית, לפיה התעורר בבוקר יום 1.7.10 בשל הכאבים בחזהו, או שמא התעורר בשל כאבים כאמור באחד הימים שקדמו לכך, נתון שעשויה להיות לו משמעות מבחינה רפואית. שאלה זו נוגעת לרישומים במסמכים הרפואיים, אשר בחלקם צורפו (ללא התנגדות המוסד) רק לסיכומי התשובה של המערער בבית הדין האזורי, ולכן המערער כלל לא נשאל עליהם. כך, בדו"ח מד"א נרשם כי הכאבים החלו מספר דקות טרם הגעת האמבולנס אך הייתה "תחושה דומה" בשלה התעורר המערער משנתו "לפני כיומיים"; בדו"ח האחות ביחידה לטיפול נמרץ מיום 2.7.10 בשעה 2:00 לפנות בוקר נרשם: "היום משעה מוקדמת של הלילה התחיל לחוש כאבים לוחצים מפושטים בחזה מלווים בחולשה, לפני כיומיים הרגיש תחושה דומה שבגללה התעורר משינה"; ובסיכום האשפוז מיום 6.7.10 נרשם "יום טרם קבלתו כאב לוחץ משני צידי בית החזה מעיר משינה… ביום קבלתו בשעה 22:00 לחץ בחזה…". על בית הדין האזורי לקבוע לפיכך אם היקיצה כתוצאה מכאבים אירעה ביום 1.7.10 כגרסת המערער או שמא ביום 30.6.10 או טרם לכן. ככל שאין באפשרות בית הדין להגיע למסקנות עובדתיות בקשר לכך, המסמכים הרפואיים ידברו בעד עצמם ויועברו למומחה כפי שהם.

להסרת ספק יובהר כי גם אם הסוגיות העובדתיות המוחזרות לבית הדין האזורי תוכרענה לרעת המבוטח, עדיין עומדת על כנה הקביעה כי התרחש בעבודתו של המערער אירוע חריג, כך שבכל מקרה יש למנות בעניינו מומחה רפואי.

 

  1. עיינתי בחוות דעתו של חברי השופט אילן איטח, ונראה כי אין בינינו מחלוקת עקרונית כי אם יישומית בלבד. מקובל אף עלי כי לא די בחריגות אובייקטיבית, וכי הסתברותה של גרסה מהווה אך שיקול בקבלת גרסתו העובדתית של המבוטח ואינה עומדת בפני עצמה. עם זאת, בני האדם אינם עשויים מקשה אחת והתרגשות חריגה אינה באה לידי ביטוי בהכרח בסממנים אובייקטיביים שניתן להביא עליהם ראיות חיצוניות. במקרה זה אין מדובר רק באירוע פרידה ממקום עבודה, אלא בסיומה של תקופה שהתמשכה על פני 46 שנים(!). המערער החל עבודתו במכון כבר בגיל 21 ומכאן שהמכון היה למעשה מקום עבודתו היחיד בחייו הבוגרים. האירוע החריג אינו רק סיום העבודה במכון, ואינו רק טקס הפרידה ונשיאת הדברים בפני החברים למחלקה, אלא גם עצם יציאתו של המערער ממעגל העבודה על כל הכרוך בכך.

 

בנסיבות אלו, שוכנעתי כי החריגה משגרת העבודה הרגילה היא כה קיצונית, והנסיבות האובייקטיביות כה מטלטלות מבחינה רגשית, עד שקשה לקבוע עובדתית שהמערער אכן לא חש באופן סובייקטיבי בהתרגשות חריגה כפי שהצהיר והעיד. קל וחומר, כאשר בית הדין האזורי לא קבע שאינו נותן אמון בגרסתו, אלא דחה את תביעתו על סמך נימוקים שנדחו על ידינו כמפורט לעיל.

 

  1. סוף דבר – ככל שתישמע דעתי, יש לקבל את הערעור ולקבוע כי בעבודתו של המערער אירע אירוע חריג סמוך טרם שלקה בליבו ביום 1.7.10. התיק יוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיקבע את התשתית העובדתית שתועבר למומחה וימנה מומחה יועץ רפואי בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין אוטם שריר הלב בו לקה המערער.

המוסד יישא בהוצאות המערער בהליך הערעור בסך 5,000 ₪, לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

 

השופט אילן איטח

  1. קראתי את עמדתה של חברתי השופטת סיגל דוידוב-מוטולה ודעתי שונה לגבי תוצאת הערעור. לטעמי אין הצדקה להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי לפיה לא עלה בידי המערער להוכיח "בסבירות של למעלה מ-50%, את גרסתו ל'אירוע חריג' או 'לחץ נפשי חריג' או 'מאמץ מיוחד' אשר נגרם לו, בעטיו של מאורע בעבודתו".
  2. כפי שציינה חברתי וכפי שציין בית הדין האזורי בפתח פסק דינו, בשלב זה של בירור תביעת המערער השאלה אותה היה על בית הדין האזורי לבחון היא האם עלה בידי המערער להוכיח כי ארע לו "ארוע חריג". על מנת לבחון אם עלה בידי תובע להוכיח טענתו בדבר ארוע חריג יש לזכור שני עקרונות יסוד.

הראשון, חריגותו של ארוע נבחנת ביחס למבוטח הספציפי. לפיכך, הגם שיתכן וסביר להניח כי ארוע מסויים לא יחווה על ידי רוב אנשים כחריג, אין בכך כדי לשלול את האפשרות כי מבחינת המבוטח הספציפי אותו ארוע נחווה כחריג. ולהיפך. הגם שיתכן וסביר להניח שרוב האנשים יחוו ארוע מסויים כחריג, אין הדבר מלמד כי אותו מבוטח אכן חווה את הארוע האמור כחריג. כל מבוטח צריך להבחן לפי עובי וחוזק "גולגלתו" – בין אם "דקה" היא ובין אם "קשיחה". כפועל יוצא, הסתברותה של גרסה אמנם יכולה לשמש שיקול בקבלת גרסתו העובדתית של מבוטח או בדחייתה, אולם אין עומדת בפני עצמה במובן זה שהסתברות גבוהה מלמדת בהכרח על התקיימותה. ולהיפך. השאלה האם ההסתברות – בין הגבוהה ובין הנמוכה, התממשה אם לאו צריכה להשקל ולהבחן ביחס למכלול הראיות.

השני, גרסתו של מבוטח צריכה להבחן גם בשים לב לראיות אובייקטיביות שקיימות או נעדרות. לקיומן או להעדרן של ראיות אלה נודעת משנה חשיבות בהערכת גרסת המבוטח, קל וחומר מקום בו עסקינן בעדות יחידה של בעל דין[1].

  1. טרם שנעבור מן הכלל אל הפרט ונבחן את הראיות שהוצגו לבית הדין האזורי, רצוי עוד להזכיר את ההלכה לפיה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות, שכן קביעת ממצאים שבעובדה היא עניין המסור לערכאה הדיונית. התערבות ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית תיעשה רק במקרים חריגים, שבהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין, למשל כאשר הקביעות שבהן מתבקשת ההתערבות אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר או שאינן מבוססות או שהן מופרכות על פניהן. הטעם לכך הוא שבשאלות של עובדה ומהימנות יש לערכאה הדיונית, שהתרשמה במישרין מהעדים ומהראיות, יתרון על פני ערכאת הערעור. בעניין קוהרי[2] קבע בית המשפט העליון את הדברים הבאים:

"אם נגיע לכלל מסקנה, כי המימצאים העובדתיים מעוגנים בחומר הראיות, שניתוח המשמעויות סביר והגיוני ואין בקביעת העובדות או בהבנת השלכותיהן שגיאה עקרונית ובסיסית; ואם נשתכנע שהדין יושם על התשתית העובדתית כהלכה, כי אז אין לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית. אין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו העונה, לפי הבנתנו, על כל מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק הדין של הדרגה הראשונה. עלינו, כאמור, רק להיווכח, כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן והדין." (הדגשה הוספה – א.א.)

 

בעניין מטבחי שרת[3] חזרה השופטת נילי ארד, כתוארה אז, והטעימה את הדברים הבאים, המדברים בעד עצמם:

"אף אם סבור בית דין שלערעור, כי בראיות שהובאו בפניו יש תימוכין לגרסה האחרת, גם אז לא יתערב בפסיקתה של הערכאה הדיונית, וייתן '…. משקל מכריע להתרשמותו של בית הדין קמא'…"

 

בעניין לאופולד[4] הבהירה חברתי השופטת לאה גליקסמן כי גם קביעה שלפיה בית הדין לא שוכנע לקבל גרסה, היא קביעה שבעובדה, וזאת גם אם לא נקבע לגבי גרסה זו כי אינה מהימנה. וכך נפסק על ידה:

"גם אם בית הדין האזורי לא קבע במפורש ממצא לעניין מהימנות המערער או העד מטעמו, מדובר בקביעה עובדתית שלפיה המערער לא הוכיח את גרסתו, על כל הנובע מכך לעניין התערבות ערכאת הערעור. בעניין זה נקבע בפסיקה כי 'אין בית הדין קמא צריך לומר במפורש כי הוא מייחס חוסר מהימנות' לתובע (או לעדים מטעמו) ו'די בכך שהוא מבהיר על פי מה הוא מסתמך בקביעתו העובדתית לענין שאלת קרות האירוע …' …"

 

  1. ועתה מן הכלל אל הפרט. אכן, מקובלת עלי קביעתה של חברתי כי פרישה מעבודה, לא כל שכן לאחר שנות עבודה רבות, היא ארוע דרמטי בחייו של עובד ויכולה, ברמת הסתברות גבוהה, להוביל להתרגשות שתעלה כדי ארוע חריג.

אולם השאלה שהוצבה לפני בית הדין האזורי אינה אם כך הוא, אלא אם אכן הסתברות גבוהה זו התממשה במקרה הספציפי של המערער. לעומת שאלה זו שהונחה לפני בית הדין האזורי, השאלה המונחת לפנינו שונה והיא האם יש הצדקה להתערב בקביעת בית הדין האזורי כי לא שוכנע שאותו ארוע פרידה שהתקיים ביום 30.6.10 בשעות אחר הצהריים נחווה על ידי המערער כארוע חריג.

  1. בפתח הכרעתי אציין שאני מוכן לקבל את עמדת חברתי כי בחלק מנימוקי בית הדין האזורי יש קושי. כך למשל בנימוק המתייחס לפער הזמנים הנוגע לפניה לטיפול רפואי, שנוכח התיעוד הרפואי ברור כי נפלה בו שגגה. הסבר לכאורי לשגגה זו ניתן למצוא בכך שבעוד מסמך הקבלה למחלה הקרדיולוגית מיום 2.7.10 הוגש לבית הדין וסומן כמוצג נ/1, דו"ח מד"א הוגש לבית הדין האזורי רק בגדרו של נספח 3 לתגובת המערער לסיכומי המוסד.
  2. כך או כך ועל אף הקשיים עליהם הצביעה חברתי איני סבור, נוכח הראיות שנפרסו, כי יש הצדקה להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי לפיה לא שוכנע כי המערער חווה את ארוע הפרידה כארוע חריג. להלן אפרט את טעמיי:
  • למעט עדותו של המערער כי ארוע הפרידה גרם לו להתרגשות חריגה אין לפני בית הדין כל ראיה אובייקטיבית שיכולה לתמוך בכך. לא עדות של עד לארוע החריג, ולא מסמך תומך.

אשר לעדותו של עד – המערער לא תמך את עדותו בעדות של עד שנכח באותו ארוע, הגם שעל פני הדברים לא אמור להיות קושי בעניין זה. כזכור מדובר בארוע דרמטי בחייו של עובד וסביר להניח כי מי מהנוכחים באותו ארוע יזכור אותו. על כל פנים אין טענה כי הימנעות המערער מלהעיד עדים בעניין זה מקורה בקושי שכזה או בטעם סביר אחר. נזכיר כי מלכתחילה צרף המערער תצהיר של עד (מר ירון גל). אלא שעד זה לא התייצב לדיון. לפנינו טען המערער כי נוכח אי ההתייצבות של העד לדיון ההוכחות הוא "משך" את תצהירו "בלחץ בית הדין". אלא שעיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי בתום דיון ההוכחות הודיע ב"כ המערער לבית הדין כך: "אבקש שהות של 30 יום לנסות למצוא עדים נוספים לארוע. העד שחשבנו עליו לא יכול להופיע וממילא מושכים תצהירו. לא נגיש חומר נוסף אלא רק אם נמצא עד". משהופנה המערער לאמור בפרוטוקול הדיון נמצא הסבר אחר להימנעות מהעדתו של עד נוסף והוא סברתו של ב"כ המערער כי התיק "מאד ברור". נזכיר כי בבקשת מערער שהוגשה לבית הדין האזורי ביום 15.6.15 צויין כי הטעם לאי העדתו של עד נוסף נעוץ בכך שהמערער אינו עובד עוד במקום עבודתו, ולכן "אין ביכולתו להביא כל עד נוסף לתביעתו".

אשר למסמך תומך – כפי שציין בית הדין האזורי, לא הוגש טופס בל 250 שעשוי לשמש כאישור המעסיק לגרסת המבוטח. מעסיקו של המערער אפילו לא חתם על גבי טופס התביעה במקום המיועד לאישור המעסיק לנכונות הפרטים שמסר המערער. ויודגש, טופס התביעה למוסד הוגש בצירוף מכתב בא כוחו המתאר את גרסתו המפורטת של המערער, תצהירו של המערער מיום 31.1.12 (בהמשך הגיש המערער תצהיר מעודכן) ואף מפנה לאישור המעסיק (מסמכים אלה צורפו כנספחים להודעת הערעור הגם שלא כולם הוגשו לבית הדין האזורי). אישור המעסיק שצורף עוסק בתקופת העבודה של המערער במכון, בתפקידו האחרון ובתשלומי ביטוח לאומי ואין בו התייחסות לארוע החריג.

זאת ועוד, אין בתיעוד הרפואי כל איזכור לדבר מה שניתן לקשור אותו לארוע חריג מיום 30.6.10 בשעות אחר הצהריים. ויודגש, הקושי להעדר איזכור שכזה אינו נעוץ בכך שבתיעוד הרפואי אין איזכור לקיומו של ארוע הפרידה בעבודה דווקא. מתקבל על הדעת כי בעת נטילת האנמנזה לגורם נוטל האנמנזה פחות חשוב אם מדובר בארוע בעבודה אם לאו, ומטבע הדברים הוא יעדיף להתמקד במה שרלוונטי להבנת מצבו של החולה. כך אכן ארע במקרה של המערער כאשר הוזעק אליו צוות מד"א.

מהמערער ניטלה אנמנזה, ומטבע הדברים במסגרתה נערך בירור לגבי "היסטוריית הכאבים" של המערער. לכאורה ונוכח גרסת המערער אך מתבקש כי לכאבים בשעות אחר הצהריים של יום 30.6.10 יהיה איזכור. אלא שכעולה מהתיעוד הרפואי שצוטט על ידי חברתי אין לכאבים אלה כל איזכור. לצוות מד"א שהוזעק למערער בשעות הלילה של יום 1.7.10 סיפר המערער על הכאבים בחזה בסמוך לפני שהוזעק הצוות (שעות הערב המאוחרות של יום 1.7.10) ועל הכאבים שהעירו אותו "לפני כיומיים" (פשוטם של דברים, בוקרו של יום 30.6.10). משזו הגרסה שנמסרה לצוות מד"א, מתעוררת השאלה מדוע לא אוזכרו הכאבים שחש המערער "בין לבין", קרי בשעות אחר הצהריים של יום 30.6.10 (בין ההתעוררות בבוקרו של יום 30.6.10 לבין הכאבים בערבו של יום 1.7.10). יתרה מכך, בסעיף 13 לתצהיר המערער נטען כי הכאבים המשיכו להציק למערער גם לאחר ארוע הפרידה עת היה בביתו, קרי גם בערבו של יום 30.6.10. גם כאבים אלה נחוו, כך לפי הנטען, "בין לבין".

חסרון זה אינו מנת חלקו של התיעוד במד"א בלבד, אלא גם של זה מבית החולים. כאמור, תעודת חדר המיון לא הומצאה. אך הומצא סיכום האישפוז מהמחלקה הקרדיולוגית אליה התקבל המערער ביום 2.7.10 בשעה 08:14, ובה התייחסות ל"מחלה הנוכחית".  וכך נכתב באותה תעודה רפואית:

"בן 67, … יום טרם קבלתו כאב לוחץ משני צידי בית החזה מעיר משינה. במשך רבע שעה. ללא קוצר נשימה, ללא בחילה או הזעה, ללא הקרנה. ביום קבלתו בשעה 22:00, לחץ בחזה, מלווה הזעה, חולשה, ללא קוצר נשימה, במשך מעט יותר ממושך מרבע שעה או 20 דק'.

במיון צניחות צניחות ST … אושפז בפנימית … בהמשך עלה טרופונין עבר אלנו, …. ". (הדגשה הוספה – א.א.)

 

כעולה מהתיעוד של מד"א, המערער הובהל לבית החולים לאחר חצות ל"מלר"ד פנימי". גם מתעודה זו עולה כי המערער התקבל במיון, אושפז במחלקה הפנימית ואחר כך עבר "אלנו", קרי למחלקה הקרדיולוגית. תעודת חדר המיון או מסמך הקבלה במחלקה הפנימית לא הומצאו לתיק. אך אפשר להניח כי הרישומים במחלקה הקרדיולוגית נסמכים על מה שצויין בעת קבלתו שם. כך או כך, מהמשפט "ביום קבלתו בשעה 22:00, לחץ בחזה …" המופיעה בתעודת המחלקה הקרדיולוגית ניתן להסיק על נקלה כי "יום קבלתו" הכוונה ליום 1.7.10. שהרי גם לפי גרסת המערער בשעות הערב המאוחרות של יום 1.7.10 חש כאבים שבעקבותם הזעיק את מד"א. צא ולמד, הביטוי "יום טרם קבלתו כאב … מעיר משינה" מכוון לבוקרו של יום 30.6.10. דהיינו, גם בתיעוד בבית החולים הכאבים המתוארים נוגעים לבוקרו של יום 30.6.10 ולערבו של יום 1.7.10. מבחינה זו התיעוד מהמחלקה הקרדיולוגית תואם את התיעוד של מד"א. והנה שוב, גם בתיעוד הרפואי הנוסף אין כל איזכור לכאבים שחש המערער "בין לבין", קרי אחר הצהריים של יום 30.6.10 או הערב של יום 30.6.10.

בנסיבות אלה, העדר איזכור בתיעוד הרפואי הקיים של כאבים, מיחושים ולחץ בחזה שחש המערער במשך פרק זמן משמעותי "בין לבין" – בין ההתעוררות בבוקרו של יום 30.6.10 ובין הכאבים בערבו של יום 1.7.10 –מחליש לטעמי עד מאד את גרסתו של המערער. יש קושי בהעברת "עפרון כחול" על גרסתו של המערער לפיה בשעות אחר הצהריים של יום 30.6.10 התרגש התרגשות גדולה שבסמוך אליה חש כאבים ולחץ בחזה. אם יש קושי לקבל את הסיפא של הגרסה (הכאבים), יש קושי לקבל גם את ראשיתה (ההתרגשות הגדולה).

  • ולא רק שאנו עומדים לפני עדות בעל דין יחידה, שמטבע ההליך לא יכולנו להתרשם ממנה, שאין לה כל תמיכה בראיה אובייקטיבית, הרי שכמפורט לעיל עדות זו מעוררת קשיים לא מבוטלים נוכח המפורט ביחס לחוסר בתיעוד הרפואי.

אולם הקשיים בעדותו של המערער אינם מתמצים בחסר בתיעוד הרפואי, ואפרט:

  • בחקירתו הנגדית מעיד המערער כי כאשר חש כאבים בחזה בארוע הפרידה הוא לא ייחס לזה חשיבות וכן כי "החברים צחקו ואמרו שיש לי פרפרים בבטן". אלא, שבעדותו לפני חוקר המוסד נשאל המערער "האם אמרת לחברה [לחברים שנכחו בארוע הפרידה – א.א.] שכואב לך החזה" והשיב "לא".
  • בחקירתו הנגדית נשאל המערער הכיצד אין בתיעוד הרפואי איזכור לכאבים שחש בארוע הפרידה, אלא רק לכאבים שחש "בין לבין". המערער השיב כי סיפר לרופא שטיפל בו "שהתרגשתי בעבודה והיו לי כאבים בעבודה". טענה זו מעוררת קושי, כיוון שהיא מציעה את האפשרות שהגורם מקבל האנמנזה בחר להשמיט תאור חשוב להבנת "היסטוריית הכאבים" של המערער.

בית הדין אינו בוחן כליות ולב ולא בנקל יקבע כי גרסה אינה מהימנה. אולם העובדה שלא נקבע כך לגבי עדותו של עד לא בהכרח מובילה לתוצאה כי גרסתו משכנעת. בית הדין האזורי שהתרשם מהמערער לא השתכנע לקבל את הגרסה ולא מצאתי הצדקה להתערב בקביעתו זו.

  • לאמור אוסיף, כי תביעת המערער למוסד הוגשה כשנה וחצי לאחר הארוע הנטען. נוכח דלות הראיות והקשיים העולים מהתיעוד הרפואי, אני סבור שחלוף הזמן מחליש גם הוא את גרסת המערער.
  1. לאור האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור ללא צו להוצאות.

 

השופט רועי פוליאק

אני מצטרף לחוות דעתה של השופטת סיגל דוידוב-מוטולה.

 

נציג ציבור (עובדים) מר אמיר ירון

אני מצטרף לחוות דעתה של השופטת סיגל דוידוב-מוטולה.

 

נציג ציבור (מעסיקים) מר דורון קמפלר

אני מצטרף לחוות דעתה של השופטת סיגל דוידוב-מוטולה.

 

                                                 סוף דבר

על דעת רוב חברי המותב, הערעור מתקבל. בעבודתו של המערער אירע אירוע חריג סמוך טרם שלקה בליבו ביום 1.7.10. התיק מוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיקבע את התשתית העובדתית שתועבר למומחה בהתאם להנחיות לעיל, ועל מנת שימנה מומחה יועץ רפואי בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין אוטם שריר הלב בו לקה המערער.

המוסד יישא בהוצאות המערער בהליך הערעור בסך 5,000 ₪, לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

 

ניתן היום, כ"ח אלול תשע"ז (19 ספטמבר 2017), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

אילן איטח,

שופט, אב"ד

  סיגל דוידוב-מוטולה,

שופטת

  רועי פוליאק,

שופט

5129371

[1]        השוו: סעיף 54 (2) לפקודת הראיות.

[2]        ע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (2) 142, 168 (21.2.1991); ראו גם: ע"א 4484/11 פלוני קטין נ' משרד הבריאות,  (18.2.2013); עב"ל (ארצי) 48684-11-14‏ ‏ אבא יעקב גולדרייך – המוסד לביטוח לאומי,  (21.6.2015).

[3]        ע"ע (ארצי) 424/06 מטבחי שרת בע"מ – ילנה גרוחולסקי,  (2.8.2007).

[4]        עב"ל (ארצי) 34697-06-12 אלי פסח לאופולד – המוסד לביטוח לאומי,  (11.2.2014).